יום רביעי, 19 באוגוסט 2020

קרקע במאה מיליון ₪ לכל המרבה במחיר

הכרעה לגבי קרקע בשווי מאה מיליון ש"ח בבני ברק ובהתאם לפסק הדין שניתן לאחרונה על ידי כבוד השופטת ד' ברק-ארז בבית המשפט העליון.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

נועם קוריס – רשת קו עיתונות

עו"ד נועם קוריס - כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20 

עו"ד נועם קוריס - כותב בישראל היום

וואלה!- קבלו נוסחה למיליון הראשון     

ההחלטה ניתנה במסגרת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 11.2.2020 (ע"א 48773-06-18, סגני הנשיא י' שנלר ו-ק' ורדי והשופטת ע' רביד). בית המשפט המחוזי קיבל ערעור שהוגש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 1.5.2018 (ת"א 63678-01-14, סגן הנשיא א' דפדי).

מקורה של הבקשה דנן בסכסוך ירושה שהתגלע ביחס לחלקת מקרקעין ששוויה למעלה ממאה מיליון שקלים בעיר בני ברק (להלן: הנכס). הנכס היה בבעלותם של שני אחים שהלכו לעולמם, וכעת הבעלות בו נתונה ליורשיהם. יורשים אלה נחלקים הלכה למעשה לשתי קבוצות. קבוצה אחת של יורשים שמחזיקים ב-50% מהזכויות בנכס כוללת את המבקשים בבקשה שלפני, וכן חלק מן המשיבים לה. קבוצה שנייה של יורשים שהחזיקו יחד ב-45% מן הזכויות בנכס מכרה אותן למשיבות 9-8, חברות נדל"ן (להלן: הרוכשות). יורש נוסף, הוא המשיב 1, החזיק ב-5% מהזכויות בו. בהמשך – לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי שעליו נסבה הבקשה – הוא מכר את חלקו לאחר, מר יהודה סילבר, המשיב 18 (להלן: סילבר).

בתמצית, המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה אם הנכס יפורק על דרך חלוקתו בעין בין שתי הקבוצות, כעתירת המבקשים, או שמא יפורק בדרך של מכירה לכל המרבה במחיר כך שהתמורה תתחלק בין כולם, כבקשת הרוכשות ויורשים נוספים (למעשה, המשיבים 14-2 בהליך זה). כפי שיובהר להלן, בית משפט השלום הורה על חלוקה בעין לשני מתחמים, ובית המשפט המחוזי סבר כי יש להוציא את הנכס למכירה פומבית לכל המרבה במחיר.

ייאמר כבר עתה כי ההכרעה במחלוקת זו נסבה על פרשנותם של ההסדרים הקבועים בחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין או החוק) בכל הנוגע לפירוק שיתוף במקרקעין. מחד גיסא, קובע סעיף 39 לחוק כי קיימת העדפה לחלוקה בעין. מאידך גיסא, מורה סעיף 40(א) לו כי כאשר המקרקעין אינם ניתנים לחלוקה או כי החלוקה בעין תגרום הפסד ניכר לשותפים כולם או מקצתם – ייעשה הפירוק בדרך של מכירה וחלוקת הפדיון. סעיף 41(ב) מוסיף על כך בהכירו באפשרות של חלוקה בעין כאשר חלק מן השותפים נוטלים את חלקיהם במשותף בהסכמה. לבסוף, סעיף 43 מורה כי בית המשפט יתחשב "ככל האפשר בדרישת מקצת השותפים לקיים את השיתוף ביניהם ובשאר משאלותיהם של שותפים". יישומם של סעיפים אלה, ומערכות היחסים ביניהם, עמדו במרכז ההתדיינות, כמפורט להלן.

מבחינה פורמלית ההליך דנן החל בתביעה שהגיש המשיב 1 לבית משפט השלום לפירוק שיתוף בנכס בדרך של מכירה למרבה במחיר. הרוכשות מצדן הגישו תביעה שכנגד שבה צוינו כנתבעים המשיב 1 ושאר בעלי הזכויות. התביעה שכנגד כוונה אף היא לפירוק שיתוף בדרך האמורה, ונטען בה כי הוגשה על רקע החשש שמא המשיב ייסוג מתביעתו. בהמשך, המשיב 1 אכן חזר בו מהתביעה, וכך נותרה לדיון התביעה שכנגד שהגישו הרוכשות. עמדת הרוכשות הייתה, בעיקרה, כי לא ניתן לפרק את השיתוף בדרך של חלוקה בעין, מאחר שאי אפשר לחלק את הנכס באופן שכל אחד מבעלי הזכויות יקבל חלק ממנו. לעומת זאת, המבקשים טענו שיש לבחור בפירוק על דרך של חלוקה בעין – לשני חלקים – האחד שיהיה בבעלותם והאחר שיהיה בבעלות שאר בעלי הזכויות. הרוכשות התנגדו לכך וטענו כי אי אפשר לכפות על שותפים שאין קשר משפטי ביניהם לקבל חלק אחד במשותף. כן נטען כי חלוקה בעין תוביל להפסד ניכר לכל השותפים וזאת מכיוון שעלויות הבנייה של כל חלק בנפרד יהיו גדולות יותר.


ביום 1.5.2018 דחה בית משפט השלום את תביעת המשיבים לפרק את השיתוף בנכס בהליך של מכירה פומבית או בהליך של התמחרות פנימית בין השותפים, וקיבל את עמדת המבקשים כי פירוק השיתוף צריך להיעשות בדרך של חלוקה בעין לשני מתחמים שבכל אחד מהם יהיו שותפים בעלי הזכויות של אחת מהקבוצות. בית משפט השלום הצביע על כך שהתב"ע החלה על הנכס מאפשרת חלוקה כזו לשני מתחמים שהם זהים הן מבחינת הגודל והן מבחינת הזכויות שהן מקנות לבעלים. בית משפט השלום קבע כי הוא מבסס את פסק דינו על סעיף 41(ב) לחוק המקרקעין המכיר באפשרות שחלק מן השותפים ייטלו את חלקיהם במשותף בהסכמה. בנוסף, קבע בית משפט השלום כי פירוק השיתוף בדרך זו הולם את האמור בסעיף 43 לחוק המקרקעין שעניינו קיום השיתוף בין חלק מבעלי הזכויות. 

המשיבים 9-2 (הכוללים כאמור את הרוכשות ואת היורשים שמכרו להן את חלקם, ויכונו להלן גם: המשיבים) הגישו ערעור על כך לבית המשפט המחוזי, ובו טענו, בין היתר, כי לא ניתן לכפות עליהם ליטול את חלקיהם במשותף, וכי במצב שבו חלקה בבעלות משותפת לא ניתנת לחלוקה בעין בצורה כזו שכל אחד מהשותפים זוכה לבעלות עצמאית ונפרדת, אזי לבית משפט השלום אין שיקול דעת בנושא, ויש להורות על מכירת החלקה בשלמותה ועל חלוקת הפדיון בין כל הבעלים המשותפים.

ביום 11.2.2020 קיבל בית משפט המחוזי את הערעור בקבעו כי פירוק השיתוף יבוצע בדרך של מכירה פומבית לכל המרבה במחיר. בעיקרו של דבר, בית המשפט המחוזי קבע כי בית משפט השלום טעה בפרשנות שנתן לסעיף 41(ב) לחוק המקרקעין וכי אין די בהסכמת חלק מהשותפים לצורך פירוק בעין, אם השותפים האחרים אינם יכולים ליטול את חלקם במשותף. בית המשפט המחוזי הוסיף והסביר כי בעוד שהמבקשים הפכו להיות בעלי זכויות של מתחם אחד, היורשים האחרים מצאו עצמם בשותפות גם עם מי שאינו לרצון להם, דבר שייאלץ אותם להידרש להליכים נוספים של פירוק שיתוף.

בקשת רשות הערעור שבפני הגיעה ללשכתי ביום 15.6.2020 והיא נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בד בבד עם בקשת רשות הערעור הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין עד להכרעה בה. בעיקרו של דבר, המבקשים טוענים כי עניינם מעלה שאלה משפטית שלא הוכרעה בפסיקה, וכי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי אין לכפות על חלק מהשותפים להמשיך להיות שותפים בניגוד לרצונם. לטענתם, השאלה המשפטית המתחדדת כאן היא האם יש לבצע פירוק שיתוף באופן דו-שלבי (להלן: פירוק דו-שלבי) – תחילה בדרך של פירוק בעין ובהמשך על דרך של מכירה של כל אחד מן החלקים (במידת הצורך) או שמא יש לבצעו ב"שלב אחד".

ביום 15.6.2020 הורה בית המשפט על הגשת תשובות לבקשה, ואלה אכן חשפו את הבדלי הגישות בנושא בקרב בעלי הזכויות. יצוין עוד כי ביום 7.7.2020 הוריתי על עיכוב ביצוע ארעי של פסק הדין עד למתן החלטה אחרת.

ביום 7.7.2020 הגיש סילבר את תשובתו, ובה נטען כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור ולהותיר את פסק דינו של בית משפט השלום על כנו. לטענת סילבר, השאלה המשפטית העומדת במוקד הבקשה ואשר טרם הוכרעה בפסיקה היא האם ניתן לפרק את השיתוף במקרקעין באמצעות חלוקה בעין לחלקים שאינם משקפים את מספר בעלי הזכויות, ולדחות לשלב הבא את פירוקם של חלקים אלה בדרך של מכירה. נטען בהקשר זה כי בית המשפט המחוזי לא הכריע בשאלה זו וכי פסקי הדין שאליהם הפנה אינם מכריעים בה גם כן. סילבר טוען גם הוא כי מדובר בשאלה החורגת מעניינם של הצדדים, ומטעים כי הכלל המנחה שהתקבל בפסיקה מצדד בחלוקה בעין, וכי בענייננו לא מתקיים החריג המורה שלא לעשות כן. כמו כן, נטען כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי גורם לפגיעה בלתי מידתית במבקשים, המתבטאת בהפסד פוטנציאלי של כ-6 מיליון שקלים (כאשר משווים את שיעור המס שבו יחויבו במקרה של מכירת המקרקעין בהשוואה לאפשרות של מימוש ובניה).

ביום 19.7.2020 הוגשה תשובה מטעם המשיבים 9-2 המתנגדים לבקשה. לשיטתם, הדין אינו מאפשר לפרק את השיתוף בדרך של חלוקה בעין כאשר הדבר כרוך בכפיה על מספר שותפים לקבל חלק אחד במשותף. המשיבים טוענים כי עניין זה נדון על-ידי שתי הערכאות הקודמות, וכי המבקשים, יחד עם סילבר, מנסים בחוסר תום לב לעכב את פירוק השיתוף בדרך של מכירה פומבית כפי שהורה בית המשפט המחוזי, תוך עשיית שימוש לרעה בהליכים משפטיים. יתרה מכך, המשיבים טוענים כי על-פי ההלכה הפסוקה לא ניתן לפרק את השיתוף בנכס בפירוק דו-שלבי כפי שמציעים המבקשים, כך שלא ניתן לכפות על השותפים ליטול את חלקיהם במשותף בחלק מהמקרקעין או לכפות מכירה של חלק מהם ללא הסכמת כל השותפים. לכן, כך נטען, אין מנוס ממכירה פומבית של הנכס. לבסוף, טוענים המשיבים כי המבקשים מנסים להציג מצג שלפיו יש כביכול הצדקה לתת להם רשות ערעור ב"גלגול שלישי", וזאת ללא כל בסיס לכך.

ביום 19.7.2020 הוגשה תשובה מטעם המשיבים 13-10, גם הם שותפים בחלקה, לפיה הם מצטרפים לתשובת המשיבים 9-2. הם הוסיפו והדגישו כי העיכוב במימוש המקרקעין במשך שנים כה רבות מסב להם נזקים עצומים.

ביום 22.7.2020 הוגשה תשובה מטעם המשיבים 1, 15 ו-17 המצדדים בקבלת הבקשה. המשיב 1, שמכר כאמור בינתיים את חלקו לסילבר (בעסקה שטרם הושלמה) ציין כי הוא מצטרף לאמור בתגובתו של האחרון. המשיבים 15 ו-17 טוענים אף הם שיש לקבל את הבקשה, ומוסיפים כי אם לא כן ייגרם להם נזק, מכיוון שהתקשרו בעסקת קומבינציה עם המשיבה 8. לטענתם, קבלת הבקשה תגרום להגנה על זכות הקניין ואילו דחייתה תוביל לפגיעה קשה ובלתי מידתית בבעלי המקרקעין.

לאחר שטענות הצדדים נבחנו על ידי בית המשפט נקבע, שדין הבקשה להידחות. כפי שהראה בית המשפט המחוזי בפסק דינו, העקרונות הנוגעים לפירוק שיתוף במקרה של ריבוי שותפים במקרקעין כבר זכו להתייחסות בפסיקה, ובית המשפט המחוזי אך חזר ויישם אותם בנסיבות העניין. חרף ניסיונם של המבקשים לשוות לבקשתם נופך עקרוני מצאתי כי לא כך הוא. ההכרעה בעניין שבפני נסבה על יישום הדין בנסיבות הספציפיות והמיוחדות של המקרה, ואף לא התרשמתי שדחיית הבקשה תוביל לעיוות דין. כידוע, העובדה שערכאות שונות הגיעו לתוצאות שונות, אינה מצדיקה לבדה דיון ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"א 4657/15 לוי נ' מרקוביץ, פסקה 12 וההפניות שם (19.8.2015)).

להרחבת היריעה, גם אם למעלה מן הצורך, ציין בית המשפט כי כבר לפני שנים רבות קבע בית משפט זה בע"א 623/71 גן בועז בע"מ נ' אנגלנדר, פ"ד כז(1) 334 (1973) כי "הסכמת השותפים להישארותם בעלים משותפים הוא תנאי להסדר כזה" (שם, בעמ' 335). העקרונות הנוגעים לכך פורטו גם בפסקי דין מאוחרים יותר (ראו והשוו: רע"א 1497/09 בעלי זכויות בחלקה 10 בגוש 6884 נ' ויסמן (25.7.2010)). הדברים הם ברורים. אין מקום "לגלגל" את השותפים שאינם מעוניינים בהמשך השיתוף לדרך ייסורים של פירוק שיתוף נוסף, עניין הכרוך בהכרח בעלויות נוספות, ואף עלול להיות כרוך בתנאים פחות טובים (מאחר שהחלקה הנותרת היא קטנה יותר).

סוף דבר: הבקשה נדחתה. בית המשפט קבע שהמבקשים יישאו בהוצאות המשפט של אותם משיבים שהתנגדו לקבלת הבקשה – בסך של 13,000 שקלים למשיבים 9-2 (ביחד) ו-2,000 שקלים למשיבים 13-10 (ביחד).

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

יום שישי, 14 באוגוסט 2020

תביעה ייצוגית? מי רוצה להיות מיליונר?

תביעה ייצוגית? מי רוצה להיות מיליונר?
מנגנון התביעות הייצוגיות במשפט הישראלי נותן אפשרות לכל אחד ואחת מאיתנו לפעול במסגרת תביעה ייצוגית לתיקון עוולות שונות, ולהיות זכאי לתגמול של מיליוני שקלים, בעבור הנכונות לנהל תביעה ייצוגית לטובת ציבור רחב.
תביעה ייצוגית יכולה להיות מוגשת על ידי אדם אחד שמבקש לייצג גם מיליוני אחרים אפילו בלי לשאול לדעתם על כך ובמקרים רבים אף מבלי שידעו על כך.

החוק מאפשר להגיש תובענה נגד עסקים וגם נגד רשויות ציבורית, למשל כדי להשיב  סכומים שהרשות גבתה שלא כדין, כמס, כאגרה או כתשלום חובה אחר. אולם נקבעו לכך סייגים שונים. בנוסף, בית המשפט לא יאשר תובענה ייצוגית נגד רשות אם הרשות הודיעה כי לא תגבה עוד את התשלום שבגללו הוגשה הבקשה ואם הוכח לבית המשפט כי היא אמנם עשתה כך .
בנושאים אחרים, החוק מאפשר מספר עניינים בהם רשאי אדם להגיש תביעה ייצוגית והבולטים שבהם הינם עניינים שבין צרכנים לעסקים, בין לקוחות לבנקים, בין חברות הביטוח וקרנות הפנסיה לבין המבוטחים, ובשנים האחרונות גם בין נמעני הודעות פרסומיות בלתי רצויות- לבין המפרסמים באותן הודעות.
בתביעה שהוגשה נגד מפעל הפיס וגופים נוספים ושעדיין מתנהלת בבית המשפט המחוזי בחיפה, אישר בית המשפט לשני תובעים ייצוגיים לייצג קבוצה לכאורה של מאות אלפי נמעני פרסומים מטרידים, בגדר תביעה שאושרה על סך של חמישים מיליון ₪.
אותם שני תובעים קיבלו מספר הודעות פרסומיות בלתי רצויות מגורמים שונים שפרסמו את הגרלות מפעל הפיס ועתה במידה וההליך המשפטי יסתיים בניצחונם המלא בתביעה, הם צפויים יחד עם עורכי דינם לזכות בפיצוי של עד כעשרה מיליון ₪.
בתביעה אחרת שמתנהלת בבית המשפט המחוזי בתל אביב, אישר לאחרונה בית המשפט את התביעה שהוגשה כבר לפני חמש שנים כתביעה ייצוגית, בסכום של 380 מיליון שקל. בתביעה נטען כי הראל אינה משלמת את כל התגמולים המגיעים למבוטחים בפוליסות ביטוח חיים ואובדן כושר עבודה וככל והתביעה תתקבל במלואה, צפויים התובע ועורך דינו בתביעה לקבל עד 76 מיליון ₪ כתגמול וכשכר טרחת עורכי דין, למרות שהמבוטח שהגיש את התביעה ניזוק לכאורה ממחדליה של הראל באופן אישי- רק באלפי שקלים בודדים.
בשנת 2016 למשל, במסגרת 10 התביעות הייצוגיות הגדולות ביותר שהסתיימו, הושבו לציבור 433 מיליון שקל; והגמול הממוצע ששולם לתובעים הייצוגיים עצמם עמד על-סך של 738 אלף שקל - 1.7% מסכום הזכיות.
במסגרת תביעה ייצוגית שנוהלה נגד חברות "מאגרי-בנייה" ו"מ.ת.מ מבני תעשייה ומלאכה", ניתן פיצוי בסך של כ-25.3 מיליון שקל לחברי הקבוצה מהציבור, ושולם גמול של כ-1.7 מיליון שקל לתובעים הייצוגיים - גמול מהגבוהים שנפסקו לתובע ייצוגי יחיד בארץ עד כה.
באמצעות התגמול לאדם שנוטל על עצמו ומצליח כתובע ייצוגי, החוק בישראל אפילו מעודד במצבים מסויימים את אותה האכיפה האזרחית.
מנגנון התביעות הייצוגיות פועל כך, שהתובע המבקש לייצג את ציבור הנפגעים (התובע הייצוגי) מגיש את תביעתו האישית, ובמקביל  הוא מגיש בקשה לאשר את תביעתו כתביעה ייצוגית. על התובע הייצוגי להראות כי העילה  לתביעה מתאימה לקבוצה גדולה של אנשים שיש להם  מכנה משותף עם תביעתו שלו (שאלות משותפות של עובדה או משפט). הוא נדרש להוכיח כי הוא מתאים לשמש תובע ייצוגי, וכן חלים עליו תנאים נוספים שנקבעו בחוק.
במסגרת פשרה שאושרה לאחרונה בתביעה ייצוגית שהוגשה נגד רשת יינות ביתן בגין שקילת האריזה יחד עם המוצר, הוביל בית המשפט לפשרה לפיה הרשת תפחית 25 גרם ממחיר עוף ובקר ארוזים כף שתוספת המשקל שהרשת תספק לצרכניה, תגיע לשווי של 2.5 מיליון שקל שיחולקו לצרכנים

התובעים הייצוגיים, הצרכנים שהגישו את התביעה, קיבלו 87,750 ₪ ואילו עורכי דינם קיבלו כתגמול עוד 225 אלף שקל בתוספת מע"מ.

חשוב לומר, שלא כל עוולה צרכנית מקימה עילת תביעה ייצוגית וחשוב לא פחות לומר שמרבית התביעות הייצוגיות לא מתקבלות על ידי בתי המשפט.

בתחילת השנה גם, הוכנסה לחוק הוראה לפיה על התובע הייצוגי לשלם אגרת בית משפט שנעה בין חמשת אלפים ₪ ל חמש עשרה אלף ₪, וזאת בעיקר בכדי למנוע את הצפת בתי המשפט בתביעות שגויות ורשלניות שמפריעות להתנהלות הנתבעים ולא מביאות תועלת לצרכנים.

כדאי לשים לב, שבכל תביעה משפטית בית המשפט רשאי לפסוק הוצאות ותשלום שכר טרחת עו"ד לנתבע נגד התובע במקרה של דחיית התביעה. במקרה של תובענה ייצוגית סכום ההוצאות ושכ"ט עו"ד עלול  להיות עשרות אלפי שקלים: בין 10,000 ₪ ל-50,000 ₪.  

לפעמים התובע הייצוגי מבקש  לסגת מהתביעה לאחר שעיין בתגובת הנתבע והבין שאין סיכוי כי יזכה בתביעתו. במקרה זה התובע מבקש מבית המשפט למחוק את התביעה מבלי לפסוק הוצאות נגדו. לעתים הנתבע מסכים לבקשת התובע ואף מוותר על פסיקת הוצאות ושכ"ט


בינתיים, תעשיית התביעות הייצוגיות ממשיכה לפרוח בישראל, כך שביהמ"ש המחוזי בעיר לוד אישר לפני כשבועיים ניהול תביעה ייצוגית שהוגשה נגד ארבע חברות הביטוח הגדולות בישראל בהיקף כ-100 מיליון שקל, וזאת בגין גבייה לא חוקית של "הוצאות ניהול השקעה"

בית המשפט העליון גם המליץ בימים אלו לאשר תביעה ייצוגית נגד עיריית תל אביב מאחר והתובעים שילמו מראש את חשבון הארנונה השנתי שלהם ולא קיבלו את ההנחה המובטחת.

אותה בקשת אישור תביעה ייצוגית בעשרות מיליוני שקלים שמתנהלת עדיין בשם כל תושבי תל אביב קובעת שב-2012-2014 אזרחים ששילמו את הארנונה באמצעות הוראת קבע בבנק ציפו לקבל הנחה של 2%, כפי שלטענתם הבטיחה העירייה בפרסומים, אך הופתעו לגלות שלא קיבלו אותה בפועל.

כל תביעה ייצוגית שמוגשת בישראל גם נרשמת בפנקס התביעות הייצוגיות שפתוח לציבור ונועד בכדי למנוע הגשת תביעות זהות ומקבילות על ידי אנשים שונים בעניינם זהים.

בשנים האחרונות גם קמו גופים צרכניים שונים ללא מטרות רווח, המסייעים בהוצאות המימון הנדרשות לצרכנים ולעורכי הדין העוסקים בתביעות הייצוגיות עוד בטרם בית המשפט מאשר את ניהול התביעה הייצוגית, להגיש ולנהל תביעות ייצוגיות שיביאו תועלת לציבור צרכני רחב.
השבוע בעקבות תביעה ייצוגית שהגיש תייר בשם שון פירברג לבית המשפט המחוזי בירושלים—יחסכו מתיירים שבאים לישראל החל מהשנה מיליוני שקלים במצטבר. שכן בעקבות בקשה לאישור תביעה ייצוגית שהגיש פירברג ביולי 2018, שינתה רשות המסים את ההנחיות הנוגעות להחזרי מס לתיירים שרכשו מוצרים בעת ביקורם בישראל.

לפי ההנחיות, שנכנסו לתוקף בינואר 2019, סכום הרכישה המינימלי לקבלת החזר מע"מ לתיירים ירד מ–400 שקל ל–125 שקל, הבדל שישקף כאמור הפרש של מיליוני שקלים שבמקום להישאר בקופת רשות המיסים יוחזרו מעתה לתיירים, בצורה דומה למקובל במרבית מדינות העולם.

כל אחד יכול להרים את הכפפה, לפנות לעורך דין מתאים ולתקן יחדיו עוולות כלפי הציבור או חלקים מהציבור, ואולי בכלל להפוך להיות מזה מיליונר.


עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

יום שישי, 20 בדצמבר 2019

בית המשפט העליון אישר ניהול תביעה ייצוגית בגין ריביות מוסווית

בית המשפט העליון אישר ניהול תביעה ייצוגית בגין ריביות מוסווית
בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 30.7.2018 (כבוד השופטת ש' אלמגור, ת"צ 2983-08-16), שבגדרה אושר לנהל תובענה ייצוגית נגד המבקשת, קידום ד.ש. (השקעות ופיננסים 1992) בע"מ (להלן: קידום). עיסוקה של קידום הוא במתן אשראי חוץ-בנקאי למימון רכישת רכב במגזר הפרטי והעסקי, ובמוקד ההליך הייצוגי ניצבת טענתו של המשיב, ששון ששון (להלן: ששון), שלפיה קידום מטעה את לקוחותיה בנוגע לעלות הממשית של האשראי שהיא מספקת להם וגובה ריבית מוסווית שלא כדין.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון
עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20

הרקע ובקשת אישור התובענה כייצוגית

ביום 30.10.2011 נטל ששון הלוואה מקידום בסך 70,000 ש"ח, לתקופה של 36 חודשים, לשם רכישת מונית. הצדדים התקשרו ב"הסכם אשראי ומשכון" בנוסח סטנדרטי המקובל אצל קידום (להלן: חוזה ההלוואה), ובין היתר נקב חוזה ההלוואה בשיעור הריבית ועלות האשראי כדלקמן:

"האשראי ניתן ללקוח לתקופה של 36 חודשים בלבד (להלן: 'תקופת האשראי'), ויישא ריבית של 1.050% לחודש, ריבית [ה]מהווה ריבית מתואמת בשיעור של 13.354% לשנה (להלן: 'הריבית'). שיעור העלות הממשית של האשראי הינו 13.354%. להסכם זה מצורף, כחלק בלתי נפרד ממנו, לוח סילוקין לאשראי" (ההדגשה שלי-ע'ב') (סעיף 3.א. לחוזה ההלוואה).

נוסף לתשלומי הקרן והריבית, נקבע בחוזה ההלוואה כי ששון ישלם לקידום תשלום חד פעמי בסך 1,765 ש"ח "לכיסוי הוצאות שונות" (סעיף 7.א.), ולדברי קידום מדובר בין היתר באגרת רישום משכון; שליחויות; משלוח חשבוניות בדואר; הוצאת ערבות בנקאית למשרד התחבורה וכו' (להלן: התשלום החד פעמי). כן נקבע בחוזה ההלוואה כי "הלקוח יחויב בדמי גביה חודשיים בגין כל חיוב" (ברישא של סעיף 19.ב.), ובלוח הסילוקין הועמד תשלום זה על סך של 13 ש"ח לחודש (להלן: דמי הגבייה). תשלומים אלה הם שבמוקד ההליך הייצוגי (יחדיו יכונו להלן: התשלומים הנוספים).

ביום 2.8.2016 הגיש ששון בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד קידום בטענה שלפיה קידום גובה את התשלומים הנוספים שלא כדין, ובפרט בניגוד לסעיף 3(ב)(8) לחוק אשראי הוגן, התשנ"ג-1993 (שעד לאחרונה היה קרוי "חוק להסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, התשנ"ג-1993") – המחיל על המלווה חובת גילוי בין היתר בנוגע לשיעור העלות הממשית של האשראי (להלן: חוק אשראי הוגן ו-בקשת האישור, בהתאמה). עוד לעמדתו של ששון החיוב בתשלומים הנוספים מהווה גביית ריבית מוסווית, שאינה אלא הטעיה לפי סעיף 2(א)(13) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן). כן התבקש בית המשפט המחוזי לאשר את התובענה כייצוגית בעילות מכוח חוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982 (להלן: חוק החוזים האחידים); חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר); חוסר תום לב והפרת חוזה ההלוואה; ועוולות הפרת חובה חקוקה ורשלנות. הקבוצה שבשמה ביקש ששון לנהל את התובענה הייצוגית היא כלל הלקוחות שבשבע השנים שקדמו להגשת בקשת האישור ועד למועד אישורה, נטלו מקידום הלוואה וחויבו לשלם את התשלומים הנוספים או חלקם. הסעדים שהתבקשו בבקשת האישור הם השבה של התשלומים הנוספים לכלל חברי הקבוצה, וכן צו מניעה קבוע האוסר על קידום להמשיך בגבייתם שלא כדין.

יש לציין בנקודה זו, כי אין זה ההליך הייצוגי הראשון המתנהל נגד חברה העוסקת במתן אשראי חוץ-בנקאי בשל אי הכללת תשלומים שונים בגדר ה"עלות הממשית של האשראי" הנקובה בחוזה ההלוואה – ושורה של הליכים דומים נדונו זה מכבר על ידי אותו מותב בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ש' אלמגור). ההליך הנדון נושא מידה בלתי מבוטלת של דמיון להליך שהתנהל בעניינה של חברת פמה סוכנויות בע"מ, שבשתי הזדמנויות שונות הגיע לפתחו של בית משפט זה (רע"א 7142/15 פמה סוכנויות בע"מ נ' רון (24.1.2016), להלן: עניין פמה הראשון; רע"א 9599/16 פמה סוכנויות בע"מ נ' רון (3.4.2017), להלן: עניין פמה השני); מטבע הדברים, הדיון בענייננו ייערך תוך שימת לב לקביעות בעניינים אלה. למען תהא התמונה שלמה, יצוין כי בעניין פמה הראשון נדחתה בקשת רשות הערעור בכל הנוגע לאישור תובענה כייצוגית בעילה של הפרת חובת הגילוי בדבר העלות הממשית של האשראי, ואולם הדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי לדיון בשאלת התקיימותה של עילת ההטעיה הצרכנית. לאחר השלמת דיון, בית המשפט המחוזי קבע כי התקיים לכאורה יסוד של הטעיה, ואף על פי שלא הוכח יסוד הנזק נקבע כי ניתן לעתור לצו מניעה מכוח עילה זו. על החלטה זו נסב עניין פמה השני, ובית המשפט העליון קיבל את בקשת רשות הערעור בקובעו כי התובענה הייצוגית תתנהל בעילה מכוח חוק אשראי הוגן בלבד.

המסגרת הנורמטיבית – חוק אשראי הוגן

עוד נדרשת התייחסות קצרה כבר בפתח הדברים לחוק אשראי הוגן, ובפרט לכך שבמסגרת תיקון מס' 5 לחוק נערך בו שינוי מהותי ונרחב – החל מהחלפת שם החוק ועד להרחבת תחולתו ועדכון חלק מההסדרים שהיו קבועים בו (להלן: תיקון מס' 5). כפי שכבר צוין, עד לתיקון מס' 5 היה חוק אשראי הוגן קרוי "חוק להסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, התשנ"ג-1993", ובמסגרת התיקון הורחבה תחולתו כך שכיום הוא חל גם על תאגידים בנקאיים ולא רק על גופים חוץ-בנקאיים; ובהתאם לכך אף הוחלף שמו של החוק. נוסף על כך, עודכן מנגנון תקרת הריבית הקבוע בחוק; נקבעו הוראות שתכליתן הגנה נאותה על צרכנים בשוק האשראי; והתווספו הוראות עונשין ועיצום כספי שמטרתן אכיפה אפקטיבית של החוק (ראו: הצעת חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות (תיקון מס' 3), התשע"ה-2015, ה"ח הממשלה 936 (20.7.2015); הצעת חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות (תיקון מס' 5) (תיקון) (דחיית מועד התחילה), התשע"ט-2018, ה"ח הממשלה 1260 (22.10.2018)). הגם שחוקק כבר ביום 9.8.2017, תיקון מס' 5 נכנס לתוקף רק לאחרונה, ביום 25.8.2019 – לאחר שניתנה זה מכבר החלטתו של בית המשפט המחוזי בבקשת האישור. משכך, גם בגדרה של החלטה זו אתייחס להוראותיו של חוק אשראי הוגן (לשעבר: חוק להסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות) כפי נוסחם בעת הרלוונטית לבקשת האישור.

לענייננו, סעיף 3(ב) לחוק אשראי הוגן מטיל על מלווה חובת גילוי בנוגע לשורת פרטים רלוונטיים לעסקת ההלוואה, ובהם "שיעור העלות הממשית של האשראי" (סעיף קטן (8)). על פי סעיף ההגדרות בחוק מדובר ב"יחס שבין סך כל התוספות לבין הסכום שקיבל הלווה בפועל, בחישוב שנתי"; ובעת הרלוונטית לבקשת האישור "תוספת" הוגדרה בחוק כ-"כל סכום שנדרש לווה לשלם בקשר לחוזה ההלוואה מעבר לסכום שקיבל בפועל מן המלווה, למעט ריבית פיגורים". לדברי ששון, שיעור העלות הממשית של האשראי שמעמידה קידום ללקוחותיה עולה על זה המוצג על ידה בחוזה ההלוואה – וזאת משום שבקביעת העלות הממשית אין היא מביאה בחשבון את התשלומים הנוספים שהיא גובה מכוח חוזה ההלוואה כמפורט לעיל. קידום מצידה אינה מכחישה כי כך היא נוהגת – ואולם לעמדתה אין בכך כל פסול, מאחר שהתשלומים הנוספים אינם "תוספת" כהגדרתה בחוק אשראי הוגן.

החלטת בית המשפט המחוזי בבקשת האישור

החלטתו של בית המשפט המחוזי התמקדה בשתיים מעילות התביעה שנטענו בבקשת האישור – הפרת חובת הגילוי הקבועה בחוק אשראי הוגן, וגביית ריבית מוסווית באופן שיש בו משום הטעיה צרכנית. בהתייחס להפרת חובת הגילוי, נקבע כי קיימת אפשרות סבירה שיוכח כי התשלומים הנוספים מהווים "תוספת" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק אשראי הוגן – שאז המשמעות היא שנדרש היה להביאם בחשבון בהצגת שיעור העלות הממשית של האשראי. בעניין זה נסמך בית המשפט המחוזי על החלטת השופטת (כתוארה אז) א' חיות בעניין פמה הראשון, שם נקבע כי "כל סכום אותו משלם לווה למלווה בקשר להלוואה שאינו בגדר החזרי קרן או ריבית פיגורים, יהיו שמו ותכליתו אשר יהיו, נחשב ל'תוספת' אשר יש לקחת בחשבון במסגרת תחשיב עלותו הממשית של האשראי" (בפסקה 5). הובהר כי אם אמנם כך ייקבע ביחס לתשלומים הנוספים הרי שקידום הפרה לכאורה את חובת הגילוי הקבועה בחוק אשראי הוגן, וחברי הקבוצה עשויים להיות זכאים לסעד של ביטול הסעיף בחוזה ההלוואה הקובע את החיוב בתשלומים אלה (מכוח סעיף 9(א) לחוק אשראי הוגן כנוסחו בעת הרלוונטית) ולהשבת סכומם.

בהתייחס לעילת ההטעיה הצרכנית, בית המשפט המחוזי ערך הבחנה בין "ריבית" – שהיא תשלום הניתן למלווה בגין עצם מתן ההלוואה, לבין תשלומים אחרים המשולמים למלווה – למשל בתמורה לאספקת שירותים אחרים מעצם מתן ההלוואה. הובהר כי בעוד קידום רשאית לגבות תשלום עבור שירותים נוספים שהיא מספקת (בכפוף לעמידתה בחובת הגילוי המוטלת עליה כאמור לעיל), אין היא רשאית לגבות מהלווים תשלום שכל מטרתו היא להעלות באופן מוסווה את ההכנסה הצומחת לה מן ההלוואה. על מנת לקבוע אם התשלומים הנוספים מהווים תמורה עבור שירות נוסף או שמא ריבית מוסווית שנגבתה שלא כדין, בחן בית המשפט קיומו של קשר בין שיעורם של תשלומים אלה לבין העלויות שבהן קידום נאלצת לשאת לגרסתה לשם אספקת השירות הנוסף.

אשר לדמי הגבייה – לגרסת קידום, חיוב זה נובע מן העלויות שבהן היא נדרשת לשאת על מנת לאפשר ללווה לפרוע את ההלוואה בתשלומים חודשיים ובאמצעות הוראת קבע; ואולם בית המשפט המחוזי לא מצא בגרסה זו ממש. ראשית נקבע כי בעוד קידום העמידה את דמי הגבייה על סך 13 ש"ח לחודש, העמלה שהיא משלמת לבנקים עבור גבייה באמצעות הוראת קבע עומדת על עשרות אגורות בלבד בכל חודש, ושקלים ספורים לכל היותר. שנית, לדברי קידום היא נושאת בהוצאות הכרוכות בתפעול מערכת ממוחשבת שמטרתה לתמוך בפעולות הגבייה, ואולם בית המשפט המחוזי לא שוכנע כי מדובר ב"שירות נפרד כלשהו שהמשיבה (קידום-ע'ב') מעניקה ללווים" (בסעיף 10). עוד נקבע בהחלטה כי קידום לא הבהירה כיצד היא מחשבת את דמי הגבייה וכי בכל מקרה לא עלה בידה להוכיח קשר כלשהו בין עלויות הגבייה שבהן היא נושאת לטענתה, לבין דמי הגבייה שהיא גובה מלקוחותיה.

לעניין התשלום החד הפעמי – בית המשפט המחוזי הגיע לכלל מסקנה כי תשלום זה לא נגבה בגין שירות נפרד שסופק ללווים מאת קידום או צדדים שלישיים כנטען על ידה, אלא שמדובר בתשלום הקשור בטבורו לעצם מתן ההלוואה. כך, למשל, קידום טענה כי עליה לשאת בתשלום לסוכנויות רכב עבור החתמת לווים על חוזה ההלוואה, הנובע מן הצורך בהכשרה מיוחדת של נציגי סוכנויות הרכב לשם כך. ואולם בית המשפט לא קיבל גרסה זו, וקבע שנראה כי מדובר בהוצאה שמטרתה לעודד את סוכנויות הרכב להפנות לווים לקבלת הלוואה מקידום דווקא; הא ראיה שהתשלום שמעבירה קידום לגוף המחתים אינו קבוע ביחס לכל עסקה, אלא נקבע באופן יחסי להיקף ההלוואה. עוד לטענת קידום, היה עליה לשאת בעלויות החזקה של מערכת תוכנה המשמשת בין היתר לבדיקת מצבו הפיננסי של הלווה במהירות וביעילות; ואולם בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר בהוצאה הנחוצה למי שעוסק במתן הלוואות, להבדיל מתשלום עבור שירות נוסף. כך נקבע גם ביחס להוצאה שעניינה "משלוח דואר", ולתשלומים המועברים למשרד התחבורה – למשל עבור שימוש במאגרי מידע, רישום משכון והסרתו וכו'.

בסיכומה של נקודה זו ציין בית המשפט כי "לא כל סכומי ההוצאות השונות אשר לשמן העמלות (התשלומים הנוספים-ע'ב') נגבות לכאורה הם סכומים שמוצאים בגין שירות נפרד" ועל כן ניתן לראות בהוצאות אלה ולכל הפחות בחלקן משום ריבית מוסווית. בהקשר זה הובהר כי "מאחר שבשלב זה אין צורך לכמת את הנזק הנטען, איננו נדרשים לקבוע כלה ונחרצה מהו סכום ההוצאות הנטענות שתיחשבנה ריבית מוסווית. די ששוכנעתי כי מרבית ההוצאות יכולות להיחשב כאלה." (בפסקה 13). בהמשך לאמור נקבע כי קידום הטעתה לכאורה את לקוחותיה באופן שבו חישבה את שיעור הריבית ותנאי האשראי בחוזה ההלוואה – בכך שהציגה ריבית ששיעורה נמוך יותר מכפי שהוא באמת, וזאת בניגוד להוראת סעיף 2(א)(13) לחוק הגנת הצרכן. בהתייחס ליסודות הנזק והקשר הסיבתי שבעילת תביעה זו, צוין כי ששון אמנם לא ערך השוואה בין תנאי ההלוואה לבין התנאים שמציעות מתחרותיה של קידום טרם שהתקשר עימה, ואולם לדבריו הוא דווקא היה עושה כן לו ידע שהריבית שבה נשא בפועל היא גבוהה מהריבית הנקובה בחוזה ההלוואה. בית המשפט שעה לגרסתו, וקבע כי בנסיבות אלה קיימת "אפשרות סבירה שלכאורה נגרם נזק ללווים, שבשלב הנוכחי אין כזכור צורך בכימותו" (בפסקה 14). לבסוף צוין כי גם בעילת תביעה זו עשויים חברי הקבוצה להיות זכאים לסעד כספי, וייתכן שאף לצו מניעה המחייב את קידום שלא לגבות את התשלומים הנוספים אלא אם כן יובאו בחשבון בקביעת העלות הממשית של האשראי ובהצגת נתוני הריבית.

בית המשפט המחוזי הוסיף כי משנקבע שקיימת אפשרות סבירה שהתשלומים הנוספים נגבו שלא כדין, ממילא קיימת אפשרות סבירה שאף ייקבע כי התנהלות זו מהווה עשיית עושר וחוסר תום לב בקיום חוזה ההלוואה. לנוכח תוצאה זו, בית המשפט המחוזי סבר כי מתייתר הצורך לבחון את התקיימותן של עילות התביעה הנוספות שנטענו בבקשת האישור (מכוח חוק החוזים האחידים, הפרת חוזה ורשלנות).

לבסוף בית המשפט המחוזי קבע כי התנאים המנויים בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות) מתקיימים, שאז אישר את התביעה כייצוגית. עוד נקבע כי ששון ובא כוחו ישמשו, בהתאמה, כתובע המייצג וכבא הכוח המייצג של הקבוצה, שתכלול את כל מי שנטל או פרע הלוואה מקידום בתקופה שתחילתה 7 שנים לפני מועד הגשת בקשת האישור ועד למועד החלטת האישור (להלן: הקבוצה). עם זאת, הובהר כי בכל הנוגע לעילת התביעה מכוח חוק אשראי הוגן, יוחרגו מן הקבוצה לווים שהם תאגידים (בהתאם להגדרת "לווה" בחוק); ובכל הנוגע לעילת ההטעיה הצרכנית, יוחרגו מן הקבוצה מי שאינם "צרכן" כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן. לנוכח התוצאה שאליה הגיע, חייב בית המשפט המחוזי את קידום בתשלום הוצאותיו של ששון וכן בשכר טרחת באי כוחו בסך 100,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

בקשת רשות הערעור

קידום סברה כי לא היה מקום לאשר את ניהול התובענה הייצוגית נגדה, והיא הפנתה למספר שגיאות שנפלו לדבריה בהחלטת האישור – ובראשן הקביעה שלפיה עומדת לכאורה לקבוצה עילת תביעה מכוח חוק אשראי הוגן. לגישתה של קידום, התשלומים הנוספים אינם מהווים "תוספת" כהגדרתה בחוק אשראי הוגן בעת הרלוונטית – ועל כן לא היה מקום לגלמם בעלות הממשית של האשראי; מה גם שלגרסתה של קידום היא שימשה כ"צינור" בלבד להעברת מרבית הכספים הללו לידי צדדים שלישיים, עבור שירות שניתן על ידם בפועל ללווים. ועוד נטען כי במצב דברים זה, אפילו ניתן היה לקבוע כי קמה לקבוצה עילה מכוח חוק אשראי הוגן – ממילא סעד של השבה יהיה בלתי צודק ואין אפוא מקום לתתו, שכן חברי הקבוצה קיבלו שירותים בגין התשלומים הנוספים וקידום עצמה כלל לא נהנתה מכספים אלה.

זאת ועוד. לגישת קידום, בעניין פמה השני נקבע כי חוק אשראי הוגן מהווה בנסיבות המקרה דין ספציפי; ועל כן מקום שקיימת עילת תביעה לקבוצה מכוח חוק זה, לא ניתן לנהל תובענה ייצוגית גם מכוח עילות מן הדין הכללי – כדוגמת הטעיה צרכנית ועשיית עושר ולא במשפט. אשר לעילת ההטעיה הצרכנית, קידום טוענת כי בנסיבות שבהן החיוב בתשלומים הנוספים נקבע באופן מפורש בחוזה ההלוואה ובלוח הסילוקין המצורף אליו, ברי כי לא מתקיים יסוד של "הטעיה"; וקידום מוסיפה כי הדברים מקבלים משנה תוקף בכל הנוגע לששון, שהוא "לווה מתוחכם" ובעל ניסיון וידע בעסקאות מסוג זה. עוד לטענת קידום, ששון אינו עונה על הגדרת "צרכן" שבחוק הגנת הצרכן – מאחר שנטל את ההלוואה לצורך רכישת מונית, ומשכך אין מדובר בשירות שהוא בעיקרו "אישי, ביתי או משפחתי" אלא בשירות בעל אופי עסקי לכל דבר ועניין; ולעמדת קידום, די בכך כדי להביא לדחיית עילת התביעה מכוח חוק הגנת הצרכן.

קידום הוסיפה וטענה כי ששון לא עמד בנטל הרובץ לפתחו להוכיח כי נגרם לו לכאורה נזק כתוצאה מאופן חישוב עלות האשראי הממשית בחוזה ההלוואה, ומשכך לא היה מקום לאשר את התובענה בעילות המחייבות הוכחת נזק (הטעיה צרכנית, וכן חוסר תום לב במשא ומתן (מכוח סעיף 12(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, להלן: חוק החוזים)). לטענתה של קידום, ששון הודה בתצהירו כי לא פנה לאף חברת אשראי אחרת מלבד קידום ולא קיבל הצעות מתחרות כלשהן – ובנסיבות אלה כלל לא ניתן לדעת אם נגרם לו נזק כלשהו, לא כן שכן להעריך את שיעורו; וביחס לשאר חברי הקבוצה נטען כי אף לא ניתן כלל לדעת אם פנו לקבלת הצעות מתחרות, ואם עשו כן – האם קיבלו הצעה גבוהה או נמוכה מזו של קידום בכל הנוגע לעלות הממשית של האשראי. עוד באותו עניין, נטען כי רובן ככולן של החברות שעסקו בעת הרלוונטית במתן הלוואות חוץ-בנקאיות גם הן לא חישבו תשלומים שקיבלו בגין שירותים שסופקו ללווים בגדר העלות הממשית של האשראי – ובנסיבות אלה ברי כי קידום ממילא לא מנעה מחברי הקבוצה את האפשרות להשוות בין התנאים שמציעות החברות השונות. קידום משיגה גם על אישור התובענה כייצוגית בעילה מכוח חוק עשיית עושר, ולטענתה אין יסוד לקבוע כי התשלומים הנוספים שולמו לה שלא כדין שעה שמדובר בחיוב הנובע מחוזה ההלוואה ושנקבע בהסכמת הצדדים.

קידום הוסיפה וטענה כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי מתקיימים התנאים לאישור התובענה כייצוגית. לעמדתה קיימת שונות מהותית בין חברי הקבוצה, בפרט בין הלווים העסקיים (דוגמת ששון) ללווים הפרטיים. עוד נטען כי תובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת לבירור הסכסוך, במיוחד בכל הנוגע לעילת ההטעיה – שכן מדובר ביסוד סובייקטיבי, שיהא צורך לבררו ביחס לכל אחד ואחד מחברי הקבוצה בנפרד. לגישתה של קידום אף נפל פגם בהחלטת האישור מבחינה זאת שלא הובהר די הצורך בגין איזה עילות תביעה אושרה התובענה כייצוגית, ואיזה סעד אושר ביחס לכל עילה. נוסף על כך נטען כי ששון אינו ראוי לייצג את הקבוצה, מאחר שהטעה את בית המשפט בכך שלא גילה כי בפועל עסקת ההלוואה בינו לבין קידום כלל לא התנהלה בהתאם ללוח הסילוקין שצורף לכתחילה לחוזה שבין הצדדים, ועל כן סכום התביעה שבו נקב ששון הוא למעשה חסר יסוד. לבסוף, קידום מלינה על כך שבית המשפט המחוזי פסק לחובתה הוצאות משפט "מופרזות ויוצאות דופן".
ששון סומך ידיו על החלטת האישור בכל הנוגע לעילות הנובעות מחוק אשראי הוגן, חוק הגנת הצרכן וחוק עשיית עושר. בעילה מכוח חוק אשראי הוגן, ששון מדגיש כי זכאותה של הקבוצה לביטול סעיף בחוזה הלוואה בשל הפרת חובת הגילוי, נתונה לה מכוח סעיף 9(א) לחוק – וזאת גם אם ייקבע שלא הוכח קיומו של נזק לחברי הקבוצה. אשר לעילת ההטעיה הצרכנית, ששון עונה לגישתו על הגדרת "צרכן" שבחוק הגנת הצרכן; ולעניין הנזק לקבוצה נטען כי כאשר עוסק מטעה את לקוחותיו בנוגע לגובה המחיר שהוא גובה עבור המוצר או השירות, הנזק שנגרם לכל לקוח הוא בשיעור ההפרש שבין העלות האמיתית של המוצר או השירות לבין העלות שהוצגה לו – וכך גם במקרה דנן. בהתייחס לעילת התביעה מכוח חוק עשיית עושר, ששון סבור כי "טובת ההנאה" ששולמה לקידום, בדמות התשלומים הנוספים, אינה מכוח זכות שבדין – שכן חוזה ההלוואה סותר הסדר קוגנטי שבחוק אשראי הוגן בכל הנוגע לחובת הגילוי.

דיון והכרעה

לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשה למתן רשות ערעור ובתשובה לה, על נספחיהן, נחה דעתו כי דין הבקשה להידחות.

עילת התביעה מכוח חוק אשראי הוגן: עילה זו נסמכת על חובת הגילוי הקבועה בסעיף 3(ב), כנוסחו בעת הרלוונטית -

       חוזה הלוואה יכלול גילוי מלא של הפרטים האלה:
...
(4) שיעור הריבית, ביחס לסכום ההלוואה, בחישוב שנתי המביא בחשבון גם ריבית דריבית, בהתאם למועדי פרעון ההלוואה;
...
(7) ציון כל התוספות שאינן מנויות בפסקאות (4) עד (6), תוך פירוט סכומיהן;
(8) שיעור העלות הממשית של האשראי.

כפי שכבר צוין לעיל, שיעור העלות הממשית של האשראי הוא היחס שבין כל התוספות לבין הסכום שקיבל הלווה בפועל (בחישוב שנתי), ובעת הרלוונטית הגדרת המונח "תוספת" בחוק אשראי הוגן היתה הגדרה רחבה במיוחד – שפרשה כנפיה על "כל סכום שנדרש לווה לשלם בקשר לחוזה ההלוואה מעבר לסכום שקיבל בפועל מן המלווה, למעט ריבית פיגורים". אף על פי כן, קידום טוענת כי לא כל תשלום שנגבה עבור שירותים מהווה בהכרח "תוספת" כהגדרתה בחוק אשראי הוגן – וזה המצב לדבריה מקום שבו התשלומים אינם מגיעים לכיסו של המלווה, אלא מועברים על ידו לצדדים שלישיים. ובענייננו, קידום לגרסתה שימשה "צינור בלבד" להעברת התשלומים הנוספים לצדדים שלישיים, ומשכך תשלומים אלה אינם מהווים תוספת כהגדרתה בחוק ולא היה מקום לקבוע בהחלטת האישור כי חלה עליה חובה לכלול אותם בגדר העלות הממשית של האשראי. אינני רואה מקום לשעות לטענה זו, ואין בשלב זה יסוד להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי בנדון.

ראשית דבר, בית המשפט המחוזי דחה את גרסתה של קידום שלפיה התשלומים הנוספים הם במהותם תשלומים עבור שירותים שסופקו ללווים על ידי צדדים שלישיים; ובהחלטת האישור נקבע כי לפחות בעיקרן מדובר בהוצאות שהוציאה קידום עצמה ושהן טבועות בעצם ניהול עסקיה. מדובר בקביעות עובדתיות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, וכידוע אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. זאת ועוד. הפרשנות המצמצמת המוצעת על ידי קידום בנוגע לאופן חישובה של העלות הממשית של האשראי, אינה עולה בקנה אחד עם ההגדרה הרחבה של "תוספת" כפי שהיתה קבועה בעת הרלוונטית בחוק אשראי הוגן; וגם לא עם ההלכה שנקבעה בעניין פמה הראשון – שלפיה כל סכום המשולם למלווה בקשר עם ההלוואה, ושאינו בגדר החזרי קרן או ריבית פיגורים, מהווה "תוספת" – וזאת ללא תלות בשאלה כיצד הוכתר התשלום על ידי המלווה בחוזה ההלוואה (שם, בפסקה 5). נראה אפוא שגם התשלומים הנוספים נתפסים בתחומי הגדרה רחבה זו, ומהווים "תוספת" שעל פי חוק אשראי הוגן יש לכלול בחישוב העלות הממשית של האשראי.

עוד בעניין פמה הראשון, הובהר כי אין לצפות מן הלווה לחשב בעצמו את שיעור העלות הממשית של האשראי בהתבסס על נתוני ההלוואה – גם אם אלה פורטו בחוזה שבין הצדדים; והדברים יפים גם לענייננו, בכל הנוגע לתשלומים הנוספים שאמנם צוינו בחוזה ההלוואה אך לא הובאו בחשבון בחישוב העלות הממשית של האשראי. ויש מקום להפנות לדבריה של השופטת ע' ארבל בנדון (שצוטטו גם בעניין פמה הראשון):

"המערערת טענה טענות מטענות שונות בדבר הקלות שבה יכלו המשיבים להשיג את המידע הרלוונטי, על אף שלא הובא מפורשות בחוזה. טענות אלו, אין בהן כדי לסייע למערערת. כאמור, חובת הגילוי הינה קוגנטית, ועל כן מלווה שאינו מקיים את הוראות החוק כפשוטן ובמלואן, אינו יכול להישמע בטענה שהיה על הלווה להסיק את המסקנות המתחייבות ולחשב את החישובים המתבקשים מהסכם הלוואה. המערערת טוענת כי מדובר במסקנות ברורות וחישובים פשוטים, ואם כך, אדרבא תתכבד המערערת ותקיים את הוראות החוק במלואן." (ע"א 9044/04 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' צוניאשוילי, פסקה 19 (24.6.2007)).

לנוכח טענת קידום, שלפיה נפלה אי בהירות בהחלטת האישור לגבי הסעדים הנובעים מעילות התביעה שאושרו, יבואר כי הפרת חובת גילוי עשויה להצמיח לקבוצה סעד של ביטול או שינוי חוזה ההלוואה מכוח סעיף 9(א) לחוק אשראי הוגן (כנוסחו בעת הרלוונטית) ובצידו השבה של הכספים שנגבו שלא כדין (ראו בעניין פמה הראשון, פסקה 6).

בנקודה זו יש לתת את הדעת לטענת קידום שלפיה בעניין פמה השני נקבע כי העילה היחידה שמכוחה ניתן לאשר תובענה ייצוגית בנסיבות הדומות לענייננו, היא מכוח חוק אשראי הוגן. טענה זו מוטב היה אלמלא נטענה. אין כל יסוד להסיק מעניין פמה השני כי יש לשלול באופן קטגורי אישורה של תובענה ייצוגית נגד מלווה כהגדרתו בחוק אשראי הוגן בעילות שלא מכוח אותו חוק; והתוצאה שאליה הגיע בית משפט באותו עניין, שלפיה ההליך הייצוגי יתנהל רק בעילה מכוח חוק אשראי הוגן, מעוגנת בנסיבות אותו מקרה. אדרבה, בעניין פמה הראשון התקבלה בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת שם, והדיון בבקשה לאישור תובענה כייצוגית הוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שזה ידון בעילת תביעה נוספת, עילת הטעיה צרכנית; אלא שבסופו של יום נמצא כי עילה זו אינה מתקיימת, ומטעם זה בלבד אושרה התביעה כייצוגית רק בעילה לפי חוק אשראי הוגן.

עילת הטעיה צרכנית: קידום סברה כי מאחר שהתשלומים הנוספים פורטו באופן מפורש במסגרת חוזה ההלוואה ולוח הסילוקין שצורף לו, אין יסוד לטעון כי היא הטעתה את לקוחותיה. אמנם אין חולק כי בחוזה ההלוואה נקבע שקידום רשאית לגבות את התשלומים הנוספים, ואולם ההטעיה הנטענת אינה גלומה בעצם גביית תשלומים אלה – אלא באופן הצגת הריבית בגין ההלוואה, כאמור בסעיף 2(א)(13) לחוק הגנת הצרכן. מעבר לכך שמדובר בהצגת נתון שגוי כשלעצמו, הטעיית הלקוחות לגבי שיעור הריבית פוגעת ביכולתם לערוך סקר שוק ולהשוות בין התנאים שמציעים גופים חוץ בנקאיים שונים.

בית המשפט המחוזי דחה את גרסתה של קידום שלפיה היא גבתה את התשלומים הנוספים בגין שירותים שסופקו ללווים מעבר לעצם העמדת ההלוואה, ונקבע כי מדובר למעשה בהוצאות הנובעות באופן אינהרנטי מניהול עסקי האשראי. כפי שכבר צוין, אלה הן קביעות עובדתיות שאין מקום להתערב בהן בגדרה של החלטה זו. בהתאם להלכה שנקבעה בעניין פמה הראשון, ככל שהתשלומים הנוספים הם למעשה ריבית מוסווית (כטענת ששון), המשמעות היא שקידום לא היתה רשאית לגבות אותם; ואם היא מעוניינת בהכנסה בשיעור דומה לזה שמניבים לה תשלומים אלה, הדרך לעשות כן היא להעלות במישרין את שיעור הריבית שהיא גובה מלקוחותיה (שם, בפסקה 9). על יסוד האמור בדין נקבע בהחלטת האישור כי גביית התשלום החד-פעמי ודמי הגבייה מהווה ריבית מוסווית, וכי מתקיימת לכאורה עילת הטעיה צרכנית. עוד יבואר, למען הסר ספק, כי בגין עילה זו עשויים חברי הקבוצה להיות זכאים לפיצוי כספי בשל הנזק שנגרם להם, וכן לצו מניעה האוסר על גביית התשלומים הנוספים. 

עוד בעילת ההטעיה הצרכנית, קידום סבורה כי ששון אינו עונה על הגדרת "צרכן" שבחוק הגנת הצרכן מאחר שהתקשר עימה בחוזה ההלוואה במסגרת עיסוקו כנהג מונית – ולדברי קידום כבר בשל כך לא היה מקום לאשר את התובענה כייצוגית בעילה זו. על פי חוק הגנת הצרכן, "צרכן" הוא "מי שקונה נכס או מקבל שירות מעוסק במהלך עיסוקו לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי" (סעיף 1 לחוק). בנסיבות המקרה דנן, שבהן ששון נטל את ההלוואה על מנת לרכוש מונית לצורך עסקי, על פניו מתעוררת שאלה אם הלה עונה על הגדרת צרכן אם לאו – וזאת מבלי להביע עמדה כלשהי בסוגיה זו. בית המשפט המחוזי מצא לנכון להותיר בירורו של עניין זה לשלב הדיון בתובענה הייצוגית לגופה, ואיני רואה מקום להתערבות בנקודה זו – מה גם שאפילו יתברר כי ששון אינו עונה על הגדרת "צרכן", הדבר אינו מחייב את דחייתה של העילה הצרכנית ולבית משפט הסמכות לצרף או להחליף תובע מייצג, כאמור בסעיף 8(ג) לחוק תובענות ייצוגיות. ויוזכר, כי בית המשפט המחוזי קבע כי בכל מקרה יוחרגו מהקבוצה כל מי שאינם "צרכנים" לפי ההגדרה שבחוק.

ולעניין טענתה של קידום שלפיה לא הוכחו התקיימותם של יסודות הנזק והקשר הסיבתי כתוצאה מן ההטעיה. בעניין זה יבואר כי הנזק שגרמה לכאורה קידום ללקוחותיה גלום בהפרש שבין שיעור הריבית או עלותו הממשית של האשראי כפי שנקבעו בחוזה ההלוואה, לבין אלה שבהם נשאו חברי הקבוצה בפועל. עם זאת, בדומה למקרים רבים שבהם נטען להטעיה צרכנית במסגרת של הליך ייצוגי, מטבע הדברים מתעורר קושי להוכיח ביחס לכל אחד מחברי הקבוצה את יסוד הקשר הסיבתי, קרי: כי אמנם הסתמך על המצג המטעה בנוגע לריבית ולעלות הממשית של האשראי ובשל כך נמנע מליטול הלוואה אחרת. ב-רע"א 3608/18 יפאורה תבורי בע"מ נ' שוקרון (1.7.2019) הזדמן לבית המשפט לפרט את השאלות המתעוררות בכל הנוגע לאופן ההוכחה של יסוד הקשר הסיבתי בתובענות ייצוגיות צרכניות, שאלות שחלקן אף מוקשות; ואולם גם במקרה דנן, בדומה למקרה שם, יש להותיר שאלות אלה לעת מצוא. מטבע הדברים יש יסוד סביר להניח כי קיימים לקוחות שהסתמכו על נתוני הריבית והעלות הממשית של האשראי כפי שהוצגו על ידי קידום, וכתוצאה מכך נגרם להם נזק; ובשלב אישור התובענה כייצוגית ניתן להסתפק בזאת, ולהותיר את בירור גודלה של הקבוצה לשלב הדיון בתובענה עצמה (ראו גם: רע"א 4486/18 JAMES RICHARDSON PROPRIETRY LTD נ' כהן, בפסקה 20 (1.7.2019)).
          
עילה לפי חוק עשיית עושר: בית המשפט המחוזי סבר כי יש מקום לאשר את התובענה כייצוגית גם מכוח עילה זו, ואולם יצוין כי מדובר בקביעה כללית שנקבעה בלא פירוט הטעמים המצדיקים אותה וללא דיון בהתקיימות כל אחד מיסודות העילה. דיון זה נמצא חסר, בפרט בהינתן טענתה של קידום שלפיה לא ניתן לקבוע כי גביית התשלומים הנוספים מהווה התעשרות שלא כדין שעה שהיא נעשתה מכוח הוראה מפורשת בחוזה ההלוואה. עם זאת, מאחר ששאלות אלה לא לובנו בהחלטת האישור איני רואה מקום לעשות כן לראשונה בגדר החלטה זו – וגם נושא זה יתברר לפני בית המשפט המחוזי במסגרת הדיון בתובענה לגופה.

מעבר לאמור, לא ראה בית המשפט העליון מקום להידרש ליתר טענות קידום בנוגע להתקיימות התנאים לאישור התובענה כייצוגית, שכן הן אינן מעוררות על פני הדברים עילה למתן רשות ערעור. כך בפרט, ביחס לקביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה ההליך הייצוגי הוא הדרך היעילה וההוגנת לבירור הסכסוך, וכי יש יסוד סביר להניח שעניינה של הקבוצה ייצוג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב. כפי שהוברר לעיל גודלה של הקבוצה ייקבע במסגרת הדיון בתובענה לגופה, וכך גם שאלת התקיימות יסוד הקשר הסיבתי בעילת ההטעיה הצרכנית.

אשר להוצאות המשפט ושכר הטרחה שנפסקו לחובתה של קידום, אמנם הסכומים שפסק בית המשפט המחוזי הם על הרף הגבוה – ואולם מדובר בעניין המסור לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, וערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בנדון. יתרה מזאת, לפי סעיף 1(8) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 לא תינתן רשות ערעור על החלטה בעניין הטלת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין ושיעורם.

סוף דבר- בית המשפט העליון קבע שבקשת רשות הערעור תדחה, וקידום תישא בהוצאותיו של ששון בסך 25,000 ש"ח.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.


יום שישי, 9 באוגוסט 2019

למרות שהצדדים קבעו בולגריה- בית המשפט בישראל יכריע

למרות שהצדדים קבעו בולגריה- בית המשפט בישראל יכריע

בימים אלו הוגשה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת א' נחליאלי חיאט) בת"א 20417-09-17 מיום 27.9.2018, בגדרה נדחתה בקשת המבקש (להלן: מסטרמן) לסילוק התביעה נגדו על הסף.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – על המיליון הראשון – ישראל היום!
עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7
עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7
עו"ד נועם קוריס – כותב ב - cafe.themarker.com

המשיבים ומסטרמן חברו במהלך שנת 2007 לעסקה, שעיקרה רכישה ופיתוח של מקרקעין בבולגריה. במסגרת העסקה העמידו המשיבים הלוואה בסך של 4.5 מיליון אירו לחברה בולגרית בשם Tiberia Properties Ltd.. ההלוואה לוותה בהסכמים כתובים (להלן: הסכמי ההלוואה), אשר כללו תניות שיפוט וברירת דין בהתאם לדין הבולגרי. במרוצת השנים קיבלו המשיבים החזר חלקי של ההלוואה, בסך של 500 אלף אירו. במהלך שנת 2013 נודע להם כי יתרת סכום החוב בגין ההלוואה ירדה לטמיון ולא תושב להם. המשיבים הגישו תביעה, היא נשוא ההליך העיקרי, בגדרה הם טוענים כי על מסטרמן להשיב להם את מלוא סכום ההלוואה,  נוכח ערבות אישית שהעמיד להם לטענתם במסגרת הסכם בעל-פה (להלן: הסכם הערבות), ל-55% מסכום ההלוואה, ומחמת עילות נזיקיות שונות.

מסטרמן הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף. לטענתו, בבסיס התביעה עומדים הסכמי ההלוואה הכוללים תניות שיפוט בהתאם לדין הבולגרי, ולפיכך אין לבית המשפט בישראל סמכות לדון בה. מסטרמן צרף לבקשתו חוות דעת מאת מומחה למשפט בולגרי שלפיה, בהתאם לדין הבולגרי, יש ליתן תוקף לתניות השיפוט וברירת הדין שבהסכם ההלוואה. עוד נכתב בחוות הדעת, כי על-פי הדין הבולגרי, התביעה בגין הסכם ההלוואה התיישנה זה מכבר, וכי ישנה דרישה של כתב להסכם ערבות, ולכן אין להסכם הערבות תוקף על-פי הדין הבולגרי. מכאן ביקש מסטרמן ללמוד כי התביעה הוגשה בישראל כמהלך 'טקטי', במטרה 'לעקוף' את הדין הבולגרי, שעל-פיו דינה היה להידחות. בקשתו של מסטרמן לא נתמכה בתצהיר, כיוון ש"בקשה לסילוק על הסף נבחנת על פי הבסיס הנורמטיבי והמשפטי ובהתאם לנטען בכתב התביעה", ומשום שלשיטתו, "הבקשה מבוססת בעיקרה על טעמים משפטיים".

בתגובה לבקשה טענו המשיבים כי בין הצדדים נכרת הסכם שותפות בעל-פה; הסכם ההלוואה והסכם הערבות הם חלק ממנו (להלן: הסכם השותפות). נטען כי בהתאם למבחן מירב הזיקות ועל-פי הציפיות הסבירות של הצדדים, חל על הסכם השותפות הדין הישראלי, משום שנכרת בישראל, על-ידי אזרחים ישראלים ובאמצעות עורכי דין ישראלים. התביעה בענייננו הוגשה מכוח הסכם השותפות, ולפיכך אין לקבל את הטענה כי חלות עליה תניות השיפוט וברירת הדין שבהסכם ההלוואה. המשיבים תמכו את תשובתם בתצהיר, והוסיפו כי ראוי היה שמסטרמן יצרף תצהיר לבקשתו, משום שהיא כוללת טענות עובדתיות המנוגדות לאמור בכתב התביעה.

בפתח החלטתו ציין בית המשפט המחוזי כי בניגוד לטענתו של מסטרמן, ישנן סתירות בין המסד העובדתי שעליו מבוסס כתב התביעה לבין המסד העובדתי שעליו מבוססת בקשת הסילוק, ולכן היה עליו לתמוך את בקשתו בתצהיר. בהעדרו של תצהיר מטעם מסטרמן, ומכיוון שמסטרמן ביקש לבחון את טענותיו על-יסוד עובדות כתב התביעה, קבע בית המשפט כי הבקשה תיבחן בהתאם למסד העובדתי שלגביו טענו המשיבים. מהעובדות להן טענו המשיבים עלה, כי הן הסכם ההלוואה, הן הסכם הערבות, הריהם נדבכים של הסכם השותפות. לפיכך, אין להחיל על הסכם הערבות את תניות השיפוט וברירת הדין שבהסכם ההלוואה, אלא יש לבחון את הסכם הערבות כחלק מבחינת הסכם השותפות ובהתאם לדין החל עליו. בית המשפט המחוזי בחן את הדין החל על הסכם השותפות בהתאם למבחן מירב הזיקות ולציפייה הסבירה של הצדדים, וקבע כי מנסיבות כריתת ההסכם עולה כי חל עליו הדין הישראלי.

עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי חוות-הדעת שהוגשה מטעם מסטרמן, לפיה אין תוקף להסכם הערבות על-פי הדין הבולגרי משום שנעשה בעל-פה, מצביעה על כך שיש להחיל עליו את הדין הישראלי דווקא. זאת, משום שאין זה סביר שצדדים לחוזה ישכללו חוזה שאין לו תוקף מבחינה משפטית, ובשל הכלל שלפיו "חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל" (סעיף 25(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). בית המשפט ציין גם כי הוא סבור שכדי לסלק תביעה על הסף מחמת תניית שיפוט יחודית, "על התניה להיות מפורשת, ברורה ובהירה ולהציג כי זו היתה כוונתם הכנה של הצדדים עת כרתו את ההסכם", מה שאין כן בענייננו. לאור האמור קבע בית המשפט המחוזי, כי על הסכם ההלוואה חל הדין הישראלי וכי בית המשפט בישראל הוא הפורום הנאות המוסמך לדון בתביעה; משכך נקבע כי יש לדחות את הבקשה לסילוק התביעה על הסף.

מכאן הבקשה לבית המשפט העליון.
עיקרי טענות מסטרמן
מסטרמן שב על טעמי בקשתו לסלק את התובענה על הסף בשל קיומן של תניות שיפוט וברירת דין בהתאם לדין הבולגרי בהסכם ההלוואה. לשיטת מסטרמן, הסכם הערבות נכרך עם הסכם ההלוואה, ולכן פיצול הדיון ביחס לחוב הערבות וחוב ההלוואה עלול להוביל לתוצאות בלתי הוגנות. כמו כן נטען, כי יש לראות את הערב, מעצם הסכמתו להעמיד ערבות, כמי שמסכים מכללא לתנאי הסכם ההלוואה, לרבות תניות ברירת דין וסמכות שיפוט. לטענת מסטרמן, שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי הסכם הערבות מהווה נדבך של הסכם השותפות, מכיוון שלשיטתו, הסכם ערבות עוקב לעולם אחר הסכם ההלוואה אליה מתייחסת הערבות. עוד טועןמסטרמן, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שזקף לחובתו את אי-צירוף התצהיר לבקשת הסילוק, שכן העובדות שעליהן התבססה הבקשה היו עובדות כתב התביעה, ולכן לא היה רלבנטי לצרף לה תצהיר. הנושא העובדתי היחיד שהיה שנוי במחלוקת במסגרת הבקשה היה הדין בבולגריה ותחולת תניות ברירת הדין וסמכות השיפוט לפיו, ומשכך, צורפה חוות דעת מומחה לעניין זה.

מסטרמן מוסיף, כי שגה בית המשפט המחוזי במסקנתו שלפיה יש להעדיף את הפרשנות הקובעת כי על הסכם הערבות חל הדין הישראלי משום שאחרת לא יהיה לו תוקף. פרשנות זו בוחנת את התנהגות הצדדים עובר לכריתת הסכם הערבות בפרספקטיבה של דיני החוזים הישראלים ובכך היא חוטאת בהנחת המבוקש. מסטרמן טוען גם כי המסקנה העולה מהמהלך הפרשני אותו ביצע בית המשפט המחוזי היא שיש להחיל על הסכם הערבות את הדין הישראלי, אך לא עולה ממנו כי יש לברר את עניינו במערכת המשפט הישראלית באופן הגובר על תנייתהשיפוט הייחודי.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשה ובנספחיה ושקל את נימוקיה, הגיע לכלל מסקנה כי דינה להידחות. סילוק תביעה על הסף הוא סעד חריג וחריף, אשר עשוי למנוע מהתובעים לברר את המחלוקת לגופה. לפיכך, "בית המשפט  בבואו לשקול אפשרות זו  ינהג בזהירות רבה וישתמש בסמכותו רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן" (ע"א 8945/09 לוין נ' דיסקונט ישראל שוקי הון והשקעות בע"מ, פסקה 4 וההפניות שם (5.5.2011)). החלטות הדוחות בקשה לסילוק על הסף, ומאפשרות לצדדים לקבל את יומם בבית המשפט, אינן מצדיקות לרוב בירור נוסף בערכאת הערעור (רע"א 7851/17 מרגלית א.ש. רכב בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 5 וההפניות שם (1.11.2017)). הנדון דידן איננו מצדיק חריגה מגדרה המצומצם של ביקורת זאת.

השאלה העומדת במוקד המחלוקת שבין הצדדים היא, האם תניות השיפוט וברירת הדין שבהסכם ההלוואה חלות גם על הסכם הערבות. מסטרמן גורס כי בקשתו מבוססת על טיעונים משפטיים הנשענים על עובדות כתב התביעה. הבקשה לא כללה התייחסות של ממש למסד העובדתי אותו הציגו המשיבים, לפיו בין הצדדים נכרת חוזה שותפות אשר הסכם ההלוואה היווה אחד מנדבכיו. ברם, לטענה עובדתית זאת השפעה משמעותית על השאלה שלפני. המשיבים טענו, על יסוד המסכת העובדתית האמורה, כי הסכם הערבות שוכלל מכוח הסכם השותפות ולא כנספח להסכם ההלוואה, ולפיכך אין להחיל עליו את תניות השיפוט וברירת הדין המצויינות בהסכם ההלוואה. המשיבים הוסיפו, על יסוד אותה מסכת עובדתית, כי הפורום הנאות המוסמך לדון בהסכם השותפות ובהסכם הערבות הוא בית משפט בישראל. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, לא ניתן לשלול את הטענות המשפטיות האמורות, על יסוד המסד העובדתי לו טענו המשיבים בכתב התביעה. נוכח האמור, ההכרעה בתחולתן של תניות השיפוט וברירת הדין על הסכם הערבות, מחייבת את ניהול ההליך ובירור עובדות העניין הנדון לאשורן.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.